קולות האזעקה מנסרים בחלל החדר
אתה מתעורר בבת אחת, קופץ מהמיטה.... לעזאזל, מי שם את הנעליים בדיוק איפה שתוכל להתקל בהם וליפול , כנראה אתה,
אינסטינקטים צבאיים רדומים מתעוררים ואתה שולח יד לשלוף את השכפ"צ והאמ-16 מתחת למיטה, אך הם כמובן אינם.
הלום שינה, אתה רץ לחדר השני, מפספס במעט את משקוף הדלת ומתייצב בשלשות , זאת אומרת, אתם שלושה, אתה, שותפתך לחיים שבמקרה מחזיקה דרגה מקומית של רב-אלוף והטוראית הצעירה שמתרגלת אתכם בהקפצות ליליות ולא נראה שהיא מרוצה מהעמידה בזמנים.
אתה בוהה כלא מאמין במחולל הרעש שארוז בחיתול מידה 3 ומחפש את הכבל שמספק לו חשמל. בטוח יש אחד כזה, כי רמות האנרגיה הדרושות לייצר כל כך הרבה רעש שכיחות רק במאיצי חלקיקים.
"לך תחמם את בקבוק החלב" נוחתת הפקודה מהגנרלית לידך. אתה מסתובב ומתנודד כשיכור לכיוון למטבח. אתה אוחז בידית המקרר ומנסה לפתוח אותה. הרעש של המים הגועשים מטה מבהיר לך שטעית בפניה והגעת לשירותים.
לא משנה,
הפעם אתה מצליח למצוא את הכיוון ושולף את בקבוק החלב , למה הוא תמיד צריך להסתתר מאחורי האבטיח ? , כל מה שנותר עכשיו הוא לחמם אותו. אתה לוחץ על מתג הקומקום להרתיח מים לחימום ובינתיים מנמנם קלות בעמידה.
אחחח.... איזה כיף (פיהוק) לנמנם בעמידה........אחד.......שתיים......שלוש
איפה החלב ? הצעקה מקצה הבית מקפיצה אותך ואתה בוחן את הקומקום, מבוהל קמעה, המאניאק לא רותח, נו בטח, הוא בכלל לא בחשמל, למה שיהיה מחובר.
עכשיו אתה כבר ממש מבוהל, זיעה קרה מכסה את מצחך, לא הגנרלית לא מפחידה אותך, את הריתוק כבר קיבלת מזמן, דווקא התוספת החדשה ליחידה, הגיס החמישי הקטנה, היא זאת שממנה אתה והגנרלית משקשקים. גם אם כל חייכם רקדתם בדיסקוטקים לצלילי מוסיקה (מוסיקה?) מחרישת אוזניים, זה כלום לעומת הדציבלים המופקים ממנה.
הצלחת להרתיח מים, אתה שופך אותם במהירות לקערה ומוסיף קצת מים קרים כדי להגיע למה שמכנים בכל מדריכי גידול התינוקות כטמפרטורת החדר (אתה מת לתפוס את מי שגר באותו חדר דמיוני ולתת לו להרגיש מה זו טמפרטורה אמיתית). אתה חוטף, כמובן, כוויה דרגה שלישית כשאתה שולח אצבע לבדוק את מידת הצלחתך.
נניח שהתגברת גם על המכשול הזה, הבקבוק מוכנס לקערה לחימום ועכשיו נותר להמתין.
אחד.....שתיים......שלוש
אתה מקיץ בבהלה מחלום שבו אתה תקוע במכונית בתוך פקק אינסופי באמצע נתיבי איילון, אף אחד לא יכול להתקדם וכולם צופרים וצופרים וצופרים, רק כדי להביט לתוך לועו של צופר אימתני שממוקם מול הפרצוף שלך.
"קח אותה וזוז, אני אבדוק את החלב".
אתה מעמיס את הצופרית הקטנה על הכתף וראה איזה פלא,
אחד....שתיים... שלוש..... שקט ושלווה משתררים בבית. הלא יאומן קרה.
אתה זוקף קומתך, מחכה לתקתוקי המצלמות ולשאלות הכתבים, " מתי גילית שיש לך כשרון מיוחד להרגעת תינוקות ?" ולחוזה השמן להנחות את העונה הבאה של "סופר נני" כאשר כעבור שלוש שניות נוספות מוכרז "שחר אדום" במרכז הסלון.
הראש שלך מתפוצץ, רגליך כושלות, והראיה מתערבלת, זה כנראה הסוף, היה שלום נסיך יקר, המוח מחליט לכבות את כל תפקודי הגוף כדי להציל אותו מהטראומה הווקלית.
בשניה האחרונה, מגיעה מי אם לא הסופר וומן הפרטית שלך, בתנועה קלילה קוטפת את העוללית מכתפך, בידה השניה אוחזת את הבקבוק, נותנת מבט מלא רחמים בשבר הכלי הפרטי שלה ומעופפת לכיוון החדר.
"לך לישון, אתה נראה גמור, אני אאכיל אותה" מהדהדת קריאתה במסדרון אחריה.
אתה אוסף את עצמך ופוסע לכיוון חדר השינה.אתה נרדם לפני שגופך פוגע במזרון וצולל לשינה עמוקה.
אי שם, בחדר חשוך, באמצע הלילה נפקחות זוג עיניים קטנות.
חיוך ממזרי מצטייר מתחתן לקול הנשימות הקצובות של אמא ואבא הישנים בשלווה .
אמא ואבא לא יודעים, אבל מרגע הלידה הם נכנסו לאיזור שידוע בשם....
איזור הדמדומים.
לילה טוב לכל ההורים.
